תערוכות

תערוכות בעבר

משה גרשוני

משה גרשוני

הנה אדם: בתשוקתו, בתפארתו בקלונו, בכליונו, בזמנו, במקומו, בדורו, במורשתו, בעמו, מול עמו. בכפירתו, באמונותיו, בספקותיו, בהתבוססותו, בהתעלותו, באימתו. בדמו, בזרעו, במה שננעץ בבשרו, במה שנחקק. גרשוני היה מתקן - אדם אחרי שנת 1945.
משה גרשוני (נ.1936), בכיר אמני המודרנה הישראלית ומטען חורג שלה, אישיות יוצאת דופן, עולם לעצמו. אפשר לדמות אותו לחפרפרת של המודרנה, שמותחת את גבולות שפתה עד שהיא מצליחה לדובב דרכה את היפוכה. הכמיהה לאלוהים, השימוש בפסוקי תפילה ביצירתו היא דוגמה בולטת.
מחשבת האמנות שלו נולדה ממשבר שפה. לא במובן יחסי מסמן - מסומן, אלא מתחושה חזקה של קריסת התרבות הגדולה של אירופה - אליה הוא קשור בעבותות אהבה - בארוע המכונן והמגדיר של המאה העשרים (אליו הוא שייך מהיותו אדם, ישראלי, יהודי, בן המאה.) כתוצאה, פיתח שפה שהיא תוצר של אי אמון בשפה, של חילופי יוצרות בין תרבותי לבין ברברי, בין קדוש לבין טמא, של דיבור מהגוף שהאידאות הגדולות חקוקות בו ולא להיפך. תחליף שפה שמראה את מה שלא נתון למבט.
הביאנלה בוונציה, בשנת 1980, שבה יצג גרשוני את ישראל באירופה, הייתה רגע המפנה בעבודתו. בעקבותיו פרצו הציורים שבוצעו בכריעה על ארבע, במריחות צבע בכפות ידיים, בחומריות בוטה, לעתים דוחה, בלי עזרים מהתרבות, כשבתוכם פורחים פסוקי תפילה, רובם מטקס ההלוויה היהודי, קדיש ותהילים, שנחקקו בגופו בתקופת לימודיו בבית ספר דתי. הגילוי המאוחר של ההומוסקסואליות שלו, שהתרחש באותו זמן, וכנראה איפשר את הפנמת היהודיות, פיגורה מוקצה אחרת, העצים את "העולם ההפוך" ואת הפגישה עם הגוף כמקור עונג וסבל, כזיכרון, כגורל. הוא ניכר בעיקר בחריפות הארוטית של ציורי החיילים מתחילת שנות השמונים.
התערוכה עוקבת אחר המהלך של גרשוני משנות השבעים, תקופת האמנות המושגית והפוליטית שגרשוני היה ממחולליה בישראל, דרך המפנה הגדול, לידתו השניה כצייר בשנות השמונים, ועד היום.
מוצגים בה לראשונה פסלי הברונזה שלו שנוצרו בשנים האחרונות וכן כלי האוכל המעוטרים שנראים כשייכים לשולחן חג שהושבת. "קרמיקה יהודית" הוא קורא להם.
למרות התחכום, הה_מצאנות והמשכילות שיש בעבודתו, יש בה גם פשטות גדולה: קשר בין תנועה לרגש שהוליד אותה, או הבחירה המפתיעה במגן דוד ובצלב קרס כדמויות בציור.
אפשר לראות בתערוכה כולה פורטרט עז של אדם במובן כוללני - הנה אדם - מימי הבחרות הלוהבים ועד בגידת הגוף - "הרוח חפצה והבשר רפה" - נייר לקמוס לאנושי בטווח הכי רחב שלו. 
 

פתיחת התערוכה:

יום רביעי 10 נובמבר 2010

נעילת התערוכה:

יום שבת 26 פברואר 2011

מיקום:

אולם סם ואילה זקס

אוצרת:

שרה ברייטברג-סמל | קטלוג

הסתר מידע
הקודם נגן הבא
  • אל מלא רחמים 1995-6 טכניקה מעורבת על בד
  • חייל יפה 1981 טכניקה מעורבת על נייר, אוסף יוסף חכמי לונדון
  • ללא כותרת (שם), סוף שנות השמונים 51x51, טכניקה מעורבת על נייר, באדיבות אולף קונמן, ברלין
  • יצחק יצחק
  • משה גרשוני, חי רקפות טכניקה מעורבת על נייר, באדיבות גלריה גבעון
  • ללא כותרת (אביבה אורי), שנות השבעים