מוזיאון תל אביב בבית דיזנגוף לאחר השיפוץ, 1936

צילום: רודי ויסנשטיין (פריאור)
אוסף אישי מאיר דיזנגוף, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

הולדת המוזיאון, 1932

מוזיאון תל אביב הוקם ב־1932, ביוזמת ראש העיר הראשון של העיר, מאיר דיזנגוף. הוא ראה בעיני רוחו את צמיחת תל אביב לכרך מודרני שוקק חיים, על כל מאפייניו התרבותיים, בהם מוזיאון לאמנות. במסגרת פועלו הנמרץ להפיכת החזון למציאות, רתם דיזנגוף לעשייה את אנשי האמנות והתרבות בעיר, השתמש בקשריו האישיים ברחבי העולם, ובסופו של דבר אף תרם את ביתו הפרטי כמשכן למוזיאון החדש.

לקראת פתיחת מוזיאון תל אביב הוכשר בית מגוריו של דיזנגוף להצגת אמנות, ורק הקומה העליונה של הבניין נותרה לשימושו כדירתו הפרטית. נעשו ההתאמות הדרושות להפיכת בית מגורים בן שתי קומות למבנה ציבור: חדרי המגורים של דיזנגוף הוסבו לשלוש גלריות, ונוספו אגפים נוספים בעורף הבניין. בסופו של דבר, כלל המבנה חמישה־עשר חללי תצוגה ואולם לקונצרטים ולהרצאות — אותו אולם היסטורי שבו תוכרז, לימים, הקמתה של מדינת ישראל. במקביל, הוקדשו מאמצים להקמת אוסף האמנות של המוזיאון החדש.

בתערוכת הפתיחה של המוזיאון קובצו עבודות מאוסף המוזיאון (בין האמנים: אורי לסר, מאנה כץ, אמדאו מודיליאני, מרק שאגאל וחנה אורלוף) לצד עבודות מושאלות מאת 34 מאמני הארץ (ביניהם יוסף זריצקי, אהרן אבני, דוד הנדלר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי, בתיה לישנסקי, אברהם מלינקוב, אביגדור סטימצקי, ראובן רובין וציונה תג׳ר). בנוסף, הוצגו בתערוכה העתקי פסלים של דמויות מקראיות מאת רבי־אמן שונים, בהם מיכאלאנג׳לו, ורוקיו וברניני. דיזנגוף הועיד אותם ל״גלריית התנ״ך“ שביקש להקים במוזיאון, אך לימים שוכנע לזנוח רעיון זה.

אולם התצוגה המרכזי בזמן תערוכת מארק שאגאל, 1951

ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

בשבת, 2 באפריל 1932, נחנך מוזיאון תל אביב (כפי שנקרא תחילה, עד 1989) בביתו של דיזנגוף, בשדרות רוטשילד 16. בדברים שנשא במהלך הטקס, הצהיר ראש העיר:

״למען הקים מזכרת נצח לנשמת אשת נעוריי הצנועה מרת צינה חיה ז״ל, אשר בכל נפשה אהבה את היופי ואת האמנות ולמען תת כבוד ותפארת לעיר העברית הראשונה, הקדשתי ונדבתי את נחלתי, והיא המגרש מס׳ 109 באדמת תל אביב המרכזית (שדרות רוטשילד 16), ואת הבית אשר עליו להיות לנצח בית למפעל האמנותי והתרבותי מוזיאון תל אביב“.

מאיר דיזנגוף, מתוך דבריו בטקס פתיחת מוזיאון תל אביב, 1932

צינה דיזנגוף

מאיר דיזנגוף הלך לעולמו בספטמבר 1936. הוא הוריש את ביתו לעיריית תל אביב, ובצוואתו כתב כך:

״בקשתי האחרונה מאת תושבי תל אביב: חלק גדול מחיי הקדשתי לעיר הזאת, ועתה, בהיפרדי מכם, הנני מוסר לפקודתכם את בן זקוניי, ילד שעשועיי, מוזיאון תל אביב. שמרו עליו כי ברכה בו, כי עתיד המוסד הזה להיות לתפארת ולכבוד לעירנו“.

מתוך צוואתו של דיזנגוף, 1936

יסודות, 1948-1932

בשנה הראשונה לפעילותו התנהל המוזיאון ללא אוצר ראשי וללא מנהל. בין השאר, הוצגו בו בשנה זו ״תערוכת הסתיו“ של אמני ארץ־ישראל ותערוכת יחיד של ראובן רובין.

ב־1933 עלה לארץ ישראל ד״ר קרל שווארץ, היסטוריון אמנות שעמד עד אז בראש המוזיאון היהודי בברלין, על מנת לנהל את מוזיאון תל אביב, בהזמנת דיזנגוף. במהלך כהונתו, שנמשכה עד 1947, העשיר שווארץ את אוסף המוזיאון ביצירות איכותיות, הציג תערוכות מגוונות, הקים ספרייה המוקדשת לתולדות האמנות ולקולנוע (״פנס קסם“, בלשונו), ויזם פעילויות תרבותיות וחינוכיות במוזיאון. כך תיאר את חזונו עבור מוזיאון תל אביב בטור שפרסם בעיתון הארץ ב־3.10.1933 תחת הכותרת ״לשם מה מוזיאון“: ״מוסד מטפח, שממנו ייצא חינוך, שבו משתקפת ההתפתחות האמנותית בארצות האחרות, שבו אפשר להכיר את אמניה הגדולים, שבו מטפלים ודואגים לאמנים החיים והיוצרים בארץ, מקום שבו ניתנת דחיפה לרעיונות חדשים. הנה כזה צריך להיות המוזיאון בתל אביב“.

ביום שישי, ה׳ באייר תש״ח, 14 במאי 1948, נערך טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בבניין המוזיאון שבשדרות רוטשילד 16 בתל אביב. אירוע היסטורי זה סימן גם את פתיחתו של פרק חדש בתולדות המוזיאון.

הכרזת העצמאות באולם המוזיאון, 1948

צילום: רוּדי וַיסנשטין

כרטיס כניסה, מוזיאון תל אביב בבית דיזנגוף, 1941

ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

ב־1947 סיכם מבקר האמנות ד״ר פאול (פנחס) לנדאו את השינוי שחל במעמדו של מוזיאון תל אביב בשנים אלה:

״המוזיאון, שתחילתו מספר־מִצְעָר של יצירות אמנות שאולות או נתונות במתנה, נהפך במשך עשור שנים לתצוגה רבת־רושם של ציור ופיסול חדיש. [...] אם נוסיף עוד את התערוכות המיוחדות הגדולות, המאלפות־ביותר על ידי שהן מדגימות בהרחבה תחום מסוים מתחומי האמנות וכן את הקונצרטים הקאמריים [...] — הרי מתקבל הרושם שזהו באמת מוסד המוקדש ל׳מוזות׳ והמהווה את האקטיב החשוב ביותר של חיינו האמנותיים“.

על המשמר, 9.5.1947

התבססות, 1971-1948

העשורים הראשונים למדינה היו גם תקופה של התבססות המוזיאון, שעבר בשנים אלה ממשכן זמני למשכן קבע. לאחר שהחל את דרכו בבית מגורים שהוסב למבנה ציבור, עבר המוזיאון — על תערוכותיו ומשרדיו — למשכן ייעודי שתוכנן והוקם במיוחד עבורו: ביתן הלנה רובינשטיין, שנחנך ב־1959 ב״כיכר התרבות“ העירונית. הביתן נועד תחילה להחליף את בית דיזנגוף כמשכנו הראשי של המוזיאון, אך לאחר שהובן כי לא ניתן לבנותו בממדים הרצויים לשם כך, הוחלט ב־1964 להקים את הבניין הראשי של המוזיאון בשדרות שאול המלך והוא נחנך שתים־עשרה שנה מאוחר יותר, ב־1971.

בשנים אלה התרחב אוסף המוזיאון הודות לתרומות של אוספים ועבודות מהארץ ומהעולם, בדגש על עבודות אימפרסיוניסטיות, מודרניות ועכשוויות. כשנפתח ביתן הלנה רובינשטיין ב־1959, הציגה התערוכה הראשונה בו — ״המוזיאון מציג את עצמו“ — את המגוון העשיר של עבודות האוסף.

מראשית דרכו, פעל המוזיאון בשני צירים: המקומי והבינלאומי. בציר המקומי, נתן המוזיאון במה לאמנים ותיקים וצעירים כאחד. תערוכת ״אופקים חדשים“ הציגה בנובמבר 1948 קבוצת אמנים, בהובלת יוסף זריצקי, שקידמה רעיונות חדשניים. התערוכה, שהייתה לאירוע רב השפעה בתולדות האמנות הישראלית, נתנה ביטוי למקום המרכזי שרכש המוזיאון בשדה האמנות המקומי. במקביל, הוצגו אמנים בני הזמן מהזירה הבינלאומית. כך למשל, הוצגה תערוכה אורחת מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק (MoMA) שכללה את מיטב העבודות מאוספיו בכל סוגי המדיה, והוקדשו תערוכות לציור צרפתי והולנדי מתקופות היסטוריות שונות.

שגשוג והתרחבות, 1995-1971

עם חנוכת המבנה הראשי בשדרות שאול המלך זכה המוזיאון ליהנות מתנאים פיזיים הראויים למוזיאון ברמה בינלאומית. הגלריות הרחבות והמוארות של הבניין אפשרו לו להציג את אוצרותיו לציבור באופן נרחב. באותה עת המשיכו אוספי המוזיאון להתעשר ביצירות אימפרסיוניסטיות, פוסט־אימפרסיוניסטיות ומודרניות, בזכות תרומות של אוספים חשובים. בנוסף, הוצגו תערוכות מתחלפות של אמנים בינלאומיים מרכזיים בני התקופה, דוגמת רוברט מייפלתורפ וקית הרינג, שעוררו עניין ופולמוס.

לצד אלה, שמר המוזיאון על מקומו המרכזי בשדה האמנות הישראלית העכשווית, בין היתר באמצעות תערוכות מקוריות שהציעו מבט פרשני על תהליכים באמנות המקומית. כזו הייתה, למשל, התערוכה ״כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית“, שאצרה ב־1986 שרה בריטברג־סמל (באותה עת האוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון), אשר הדיה נשמעים עד עצם היום הזה.

מבט מרחבת המוזיאון אל החזית הדרומית, 1971 לערך

ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

אירוע חנוכת בניין המוזיאון בשדרות שאול המלך, 19.4.1971 (במרכז: ראש הממשלה גולדה מאיר)

צילום: רן ארדה
ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

מוזיאון ישראלי ובינלאומי, 1995 ואילך

בסוף המאה ה־20 ובעשורים הראשונים של המאה ה־21 התאפיינה פעילות המוזיאון בפתיחות גוברת לאמנות בינלאומית. לצד תערוכות נפלאות מאוספים חשובים, הוצגו רבי־האמן של המודרניזם, כגון פרנאן לז׳ה, פייר בונאר ואמני הפוביזם, תערוכה מקיפה מעבודותיו של מארק רותקו, ציור גרמני עכשווי, ואמנים עכשוויים מרכזיים מרחבי העולם. במסגרת הפניית זרקור ליצירותיהם של אמנים ישראלים, ניתן ביטוי למשקלן הגובר של אמניות בזירה המקומית. בין השאר, הוצגו תערוכות יחיד בולטות של סיגלית לנדאו, מיכל רובנר, דני קרוון ואריה ארוך. במקביל, הרבה המוזיאון לפרסם קטלוגים מחקריים, ספרים תיאורטיים ומונוגרפיות של אמנים בולטים.

ב־2011 נחנך, לצד הבניין הראשי של המוזיאון, הבניין ע״ש שמואל והרטה עמיר, שאת הקמתו יזם וקידם מנכ״ל המוזיאון ואוצרו הראשי באותה עת, פרופ׳ מרדכי עומר — וכך הוכפל שטח התצוגה שעומד לרשות המוסד.

סוזן לנדאו, מנכ״לית ואוצרת ראשית החל ב־2012, מינפה את ההתחדשות וההתרחבות הפיזית להנעת תהליכים חשובים: הוקמה מחלקה לאמנות עכשווית, רועננו תצוגות הקבע של אוספי המוזיאון, והוקמו קבוצות רכישה מקרב ידידי המוזיאון ותומכיו, המאפשרות רכישה יזומה של עבודות לאוסף. בנוסף, החל תהליך של שיפוץ הבניין הראשי, והוקם המרכז החוויתי ע״ש יונס וסראיה נזריאן, שירכז את פעילותו הענפה של המוזיאון בתחום החינוך לאמנות. במרכז, שעוד יגדל ויתעצם בהמשך, גלריה גדולת ממדים לתערוכות לכל המשפחה, סדנאות יצירה מרווחות, מבואת התכנסות והתארגנות לסיורים ופעילויות במוזיאון, ועוד.

בתקופה זו, הוצגו במוזיאון תערוכות יחיד של אמנים בינלאומיים עכשוויים רבים, מרביתם לראשונה בישראל. בין השאר, הוצגו ויק מוניז, ג׳ף וול, מיכאל בורמנס, אנרי סאלה, מרינה אברמוביץ׳ ולואיז בורז'ואה. ב־2018 הציגה התערוכה ״זמנים מודרניים“ את גדולי האמנים האימפרסיוניסטים והמודרניסטים, ומשכה קהל בהיקפים חסרי־תקדים.

כחלק מתהליך התרחבותו של המוזיאון, הוחלט ב־2017 להעמיד בראשו שני בעלי תפקידים, לאחר שבמשך מרבית שנות קיומו מילא אדם אחד את שתי הפונקציות: סוזן לנדאו המשיכה לכהן בתפקידה כמנכ״לית, ודורון רבינא נבחר לשמש כאוצר ראשי. בראשית 2019 נכנסת לתפקיד מנכ״לית חדשה, טניה כהן־עוזיאלי.

בעשור התשיעי לפעילותו, מוזיאון תל אביב לאמנות ממשיך למלא תפקיד מרכזי בשדה האמנות הישראלית. זאת הן באמצעות הרחבה מתמדת של אוסף האמנות המקומית העשיר והמקיף שלו, והן כמוקד של פעילות תוססת. כמרכז תרבות דינמי ורב־תחומי, המוזיאון מציע מגוון פעילויות חינוך ותרבות, ויוזם ומארח פרויקטים ייחודיים המקרבים את הקהל הרחב לאמנות. בתוך כך, הוא מציע נקודת חיבור ומפגש בין היצירה המקומית לבין עולם האמנות הבינלאומי העכשווי, מתוך מחויבות עמוקה לקהילת האמנות ולקהל הרחב. המוזיאון זוכה להערכה בינלאומית — ועם למעלה ממיליון מבקרים בשנה, הוא אחד ממאה המוזיאונים עם מספר המבקרים הגבוה ביותר בעולם.

מנהלי המוזיאון לדורותיהם

1947-1933 ד״ר קרל שווארץ
1949-1947 חיים גמזו
1952-1949 משה קניוק
1959-1952 אויגן קולב
1962-1959 משה קניוק
1976-1962 ד"ר חיים גמזו
1990-1977 מרק שפס
1994-1990 רוני דיסנצ'יק
2011-1995 פרופ' מרדכי עומר
2018-2012 סוזן לנדאו
החל ב־2019 טניה כהן־עוזיאלי

מבט לכיוון הגלריה לאדריכלות ועיצוב, הבניין ע״שׁ שמואל והרטה עמיר, 2011

צילום: עמית גירון

מראה הצבה בתערוכה של בן הגרי, רצונו של קדר, 2016

מתוך התערוכה לואיז בורז'ואה: שניים, 2017

עוד אודות המוזיאון