״סטטוס קוו“ הוא הכינוי המקובל להסדרי החזקה והשימוש במקומות קדושים המשותפים לקבוצות יריבות. ב״ארץ הקודש“ — זירה עתיקת יומין של סכסוכים טריטוריאליים ומאבק על זכויות פולחן — הסטטוס קוו מחייב כל שלטון מקומי לנהל רשת סבוכה של משאים ומתנים והסכמים אד־הוק, המאפשרים את תפקודם היומיומי של אתרי המחלוקת. הסדרים אלה, שראשיתם באמצע המאה ה־19 בימי העותמאנים, אומצו בהמשך על־ידי רשויות המנדט הבריטי והשלטונות הירדניים, והם מיושמים כיום על־ידי מדינת ישראל והרשות הפלסטינית.

נדמה אמנם שהסטטוס קוו משמר מצב עניינים מושרש מקדמת דנא, אך לאמיתו של דבר הוא דינמי במהותו — פתרון ביניים המבכר את הפוטנציאל הגלום בשינוי עתידי. שלא כמו תקנות אחרות, הוא חומק מיישום מוסדר וקבוע בחוק, ועדיין מצליח להלך על הקו הדק שבין הרצוי והמצוי, המיוחל והקיים.

התערוכה סטטוס קוו: מבנים של משא ומתן מציעה קריאה עכשווית של מנגנון דו־קיום ייחודי ושברירי זה ושל השלכותיו על הנוף המקומי. באמצעות התבוננות בחמישה אתרים קדושים, התערוכה חושפת מגוון אסטרטגיות מרחביות ופרוגרמטיות שבאמצעותן זהויות שונות חולקות מקום, ומצביעה על תפקידה המכריע של האדריכלות כמנסחת סדר־יום בטריטוריות מריבה.