דילוג לתוכן העמוד ←

כריסטיאן מרקליי: השעון

"השעון" (2010), מיצב הווידאו פורץ הדרך של כריסטיאן מרקליי (Marclay), שוזר אלפי קטעי סרטים אשר מציגים זמן באמצעות שעונים והתייחסויות מפורשות אחרות ליצירת מונטאז' בן 24 שעות. המיצב מוקרן על המסך בזמן אמת ומסונכרן עם הזמן המקומי בנקודה שבה הוא מוצג. בהוציאן מהקשרן המקורי, השעון מפרק את הסצנות המוצגות מהנרטיב שלהן ומעניק להן הקשר חדש שבו זמן הוא הגיבור. תפיסתנו המבוססת והאינסטינקטיבית של מושג הזמן נבחנת על ידי הנרטיבים השונים של היצירה, נטולת ההתחלה והסוף. זוהי אנתולוגיה לא שגרתית של מאה שנות קולנוע המערבת ז'אנרים, תקופות ומקומות, סרטים קאנוניים עם יצירות מוכרות פחות, של כוכבי קולנוע שלעיתים מיוצגים ביצירה בשלבים שונים בקריירה שלהם באופן המעיד על ארעיות החיים.
השעון מתפקד כשעון ענק – מטפורה לזמן והרהור על זמן. הוא מדגים כמה זמן אנו מבלים בצפייה: בטלוויזיה, במסכי מחשב, וכמובן, בטלפונים שלנו. בעצם, השעון הוא "ממנטו מורי", תזכורת להיותנו בני תמותה; בעוד אנו צופים בו אנו צופים גם בחיינו חולפים. כדברי הסופרת ג'ואן דידיון (Didion), "אנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות, ולהזכיר לנו שכולנו עומדים למות".
הפסקול המורכב של השעון זהה בחשיבותו לעריכה המרהיבה שלו. טכניקת הקולאז' משמשת את מרקליי מאז סוף שנות ה־70 של המאה הקודמת, תקופה שבה היה חלוץ בתחום התקלוט כששילב מוזיקה והקלטות שונות, עוד לפני שהחל להתנסות בטכניקות שונות כמו פיסול, צילום ומיצג. יצירות הווידאו שלו הן לרוב אסמבלאז' אודיו־ויזואלי של קטעי סרטים המייצר קומפוזיציות וחיבורים מקוריים מתוך פרגמנטים מוכרים מתרבות הקולנוע בהקשרים חדשים.

בתמיכת‭ ‬המועצה‭ ‬השוויצרית‭ ‬לאמנויות, Pro Helvetia‬ והידידים‭ ‬הצעירים‭ ‬של‭ ‬מוזיאון‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬לאמנות

עוד תערוכות

ג׳ף קונס: ערך מוחלט / מאוסף מרי וחוזה מוגרבי ←
טגיסט יוסף רון: הנייר הלבן שחור מבפנים ←
ארתור ז'מייבסקי, דמוקרטיות ←
קרן רוסו: תולדות העתיד הקרוב ←