אמנות ישראלית

באולם הראשון מוצגים ציורים של ראובן רובין, נחום גוטמן, פנחס ליטבינובסקי, משה קסטל ואחרים. כן מוצגות עבודות משנות הארבעים שניכרת בהן השפעת האידיאולוגיה הכנענית, וניתן ייצוג למעבר להפשטת הנוף בעבודות של קבוצת "אופקים חדשים“. בתצוגה הנוכחית בולטים זרמים אמנותיים ואמניות ואמנים שפעלו במקביל לקנון הרשמי, הזוכים בשנים האחרונות להכרה גוברת והולכת. יצירות של רות שלוס, נפתלי בזם, ופרי רוזנפלד חושפות את ההידרשות לנושאים שונים — בהם שואת יהודי אירופה ואירועי תש"ח והנכבה — ואת תוויו האידיאולוגים של הריאליזם החברתי. בהקשר זה, בולטות שתי עבודות המתייחסות לאירוע היסטורי מקומי — חתימה על עצומת שלום בעכו, 1953 — ומציפות אל פני השטח את תפקידו החברתי והפוליטי של האמן: יצירה מונומנטלית של גרשון קניספל והדפס של שמעון צבר.

לצד היסוד הכרונולוגי, יש בתצוגה הנוכחית ״חדר משלהן“ לאמניות מרכזיות בשדה האמנות הישראלית, משנות השישים ועד היום, בהן אביבה אורי, לאה ניקל, חגית לאלו, מיכל נאמן, דגנית ברסט, תמר גטר, נורית דוד, פמלה לוי, ג׳ניפר בר לב, וביאנקה אשל גרשוני.

פרק מרכזי מוקדש לאמנות פוסט־מינימליסטית בישראל בשלושת העשורים שלאחר 1967, ולעיסוק באובייקטים, בצמצום צורני ובבחינת גבולות היצירה. עבודות של יהושע נוישטיין, מיכאל גיטלין, אהוד פקר, נחום טבת, אבשלום, משה קופפרמן, ראובן ישראל, אנג׳לה קליין, ג'ניפר בר לב ועוד משרטטות את ההבדלים בין הזרם המינימליסטי ובין האמנים שתבעו את המינוח ״פוסט“ — כלומר, המעבר מהחומרה הצורנית והמושגית של המינימליזם לתכנים סובייקטיביים, מגדריים או היסטוריים.

הגלריה השלישית מוקדשת לאמנות ישראלית עכשווית. אריאל שלזינגר, דניאל סילבר, מיכל בראור ונועה יפה מתווים בעבודתם את דרכי ההבניה של זיכרון תרבותי. שלי פדרמן, מיכאל חלאק, יונה פרידמן ורועי מנחם מרקוביץ מנסחים, בשפה ובקודים אדריכליים, את המקום כאתר דיסטופי. הדיו של שיח הזהויות נוכחים בעיסוק בנושאים כגון שוני וריבוי בעבודתם של ורד ניסים, ליהי תורג׳מן וליאור גריידי.

עבודות של אמנים צעירים, שנרכשו בשנים האחרונות, מנקדות את התצוגה בשלוש הגלריות הישראליות. הן מאירות היבט נוסף בכותרת התצוגה, "רחוק—קרוב", בהציען הקשרים פנים־אמנותיים ובין־דוריים.