דילוג לתוכן העמוד

פה פעור

על החומריות של הקול האנושי, מאינטימיות בקיעתו מאיברי הגוף ועד מופעיו הפומביים הפוליטיים

משתתפים: ליאור ווטרמן, שאיה חזן, חביב קפצון

הפה הפעור הוא השופר של רחשי הבטן, הוא הפצע שלא הגליד במרכז הפנים, הוא האילמות המשתקת שעולה דווקא ברגע שנדרשת זעקה. התערוכה עוסקת בדיבור, מרגע הופעתו של הקול האנושי, התגלגלותו במשך אלפי שנים לשפה, והעתידים האפשריים שלו אל מול המכונה המדברת. העבודות מתעכבות על אופי הפקת הקול: החומרים והחללים הגופניים שהופכים את הדיבור למדיום העיקרי של האדם.

בקפיצה גדולה, התערוכה עוברת מן המובנים החומריים של הקול לבחינת מעמדו של הקול הבודד, שנשחק בשנים האחרונות לאור התגברות החשדנות והאי־אמון ברטוריקה הציבורית, ובפרט בזו הפוליטית. בשל התחושה כי מאחורי כל אדם ציבורי עומדים כותב נאומים, צוות מדיה ויחסי ציבור, היחס שלנו אל נבחרי ציבור נהיה דומה יותר ליחס שלנו כלפי חברות מסחריות. הרגישות החברתית שהולידה את התקינות הפוליטית צופה כעת בהתהפכות הקערה על פיה — דווקא בתקופה שבה כוננו קודים בלתי פוגעניים של דיבור, נעשה העולם גזען וחסר סבלנות באופן מוחצן. כך נוצרה אווירה של השתקה שמנפחת בועות חדשות של טאבו.

במקביל, האינטראקציה שלנו עם מכונות מדברות הולכת ונהיית שגרתית יותר בחיינו. אנו מתייחסים למכשירים כיחידים בעלי מגדר (לרוב אישה, לרוב צעירה). ברקע ידוע לנו כי אין לדמות זו אם או אב, אלא המוני הורים שחזו אותה ומפעילים אותה. אלו דמויות בעלות שפה אך ללא פֶּה, מורכבות מקולות רבים אך חסרות חלל תהודה. מאחורי המכונות החכמות עומדים אנשים אנונימיים, חוליות מזעריות שנאספות (בידיעה או בעל כורחן) ל"חוכמת המונים". תערוכה זו חותרת לפורר את ההמון, להפוך את המבט ולהחזירו מן הכלל אל הפרט.

מתוך המהלך המשברי שאליו התערוכה מתייחסת, עולה הדחיפות להטות אוזן אל הקול האנושי הבודד. המהות של המעשה האמנותי היא בצו של יחיד הפונה ליחידים. תערוכה זו מפנה את הקשב אל ה"אחד", אבל זה שמראש נמצא בתודעה של ריבוי: בין שמתוך היות האדם חלק מהטבע, בין שמתוך השותפות הפורה עם המכונה ובין שבתוכו קיים ריבוי של קולות פנימיים, סותרים.

חביב קפצון, האסטרונאוט העירום, 2023
מיפוי וידאו על גבי קיר ושלושה מסכים, 17 דקות

האמנים והעבודות בתערוכה:

ליאור ווטרמן מציג מערך פסלים ובו הכלאה בין צורות משובללות, קונכיות ואוזניים קרמיות המוטמעות בעגלות ניקיון מוסדיות. החומר העיקרי בהצבה הוא אדמה באופני עיבוד שונים: בוץ גולמי וחומר קרמי, חלקו שרוף ומזוגג לכדי קרמיקה בגימור סניטרי, מונחים על גבי עגלת הפלסטיק התעשייתית שנועדה להכיל חומרי ניקוי ולפנות אשפה. הפסלים הם מעין מכונות, גופים או ישויות, ומקיימים ביניהם קשר דרך גלי קול: פסל אחד מתפקד כרדיו ומשדר מתוכו תדר שנקלט על ידי הפסלים האחרים. הקול הבוקע הוקלט על ידי אדם בשר ודם, שמנסה על דרך ההיפוך לחקות בחתך הדיבור שלו תוכנות מדברות בנות זמננו.

שתי עבודות של שאיה חזן רואות את הדיבור כחומר פיזי. עבודת הווידאו הבל פה מתעדת מופע יחיד של שחקנית דרמטית מול קהל עייף ואדיש. השחקנית מתחילה את המופע בהתנצלות על הריח הרע היוצא מפיה, שאותו היא מקווה לאוורר בזכות פעולת הדיבור. בהמשך היא נסחפת לזיכרון ילדות שחושף זהות נוספת החיה בתוכה. קולה בוקע ממנה משני מקורות: הראשון מהפה והשני בדיבור מהבטן. העבודה מתייחסת לקשר בין מקור הקול לתוכן שלו, ומעמתת בין דיבור רגיש שפורץ מהבטן לנרטיב סיפורי שבוקע מהפה, כאלגוריה לרטוריקה הפוליטית של ימינו ושיטותיה להבניית מושג האמת.

עבודה נוספת של שאיה חזן בשיתוף אורי טוכמן, מכתב אהבה לפה של הפוליטיקאי, מאת כותב הנאומים, היא מכתב אהבה אירוטי לאיברים המשתתפים בהפקת הקול של הפוליטיקאי שעבורו נכתבים הנאומים. הכותב מתאר את הסגידה והתשוקה לחומרים הגופניים המעבירים כצינור את המילים שהוא כותב: השפתיים, הרוק, הריאות, מיתרי הקול, הסרעפת. מבין השורות עולה הקשר התלותי בין הכותב לפוליטיקאי, והחיבור ההדוק בין היד הכותבת לפה הדובר.

חביב קפצון מציג את מיצב הווידאו האסטרונאוט העירום, שבמרכזו סיפורה של עצם ההיואיד (עצם הדיבור) המהווה הוכחה ארכיאולוגית לזמן שבו החל האדם להשתמש בשפה. המעבר מקול לשפה מורכבת הוא סימן לנפרדות של האדם מעולם החי. כמו בעבודות קודמות של קפצון, הוא מנסה לחתור אל גרעין האנושיות: הוא פונה אחורה אל הארכיאולוגיה וקדימה אל המכונה המדברת, בניסיון לנסח את האנושי בטווח שביניהם. כותרת העבודה לקוחה מתוך אחת המסות שחיבר ויליאם ס' בורוז ובה תיאר את השפה כווירוס שבני האדם נושאים בגופם.

עוד תערוכות

לתפוס רגע חולף: 150 שנה לאימפרסיוניזם
מוחמד אבו סאלמה: אֶשֶׁד
מלחמה ושלום – 50 שנה לסדנת ההדפס ירושלים
אחוז בכל היקר