שנות ה־70 באמנות הישראלית: גופי עצמי
במסגרת שש התערוכות הארציות המוצגות לכבוד שנת ה-60 למדינת ישראל, בחר מוזיאון ת אביב לאמנות להציג את שנות ה־70: 1968-1978. התערוכה מתמקדת בעבדות אמנות שבהן שימש גוף האמן עצמו חומר גלם ליצירה.
בתערוכה שני חלקים עיקריים: האחד מתרכז בדיוקנאות עצמיים שצוירו בשנות ה־70, ובהם התייחס האמן בעיקר אל פניו כאמצעי להעברת מסרים. כשלושים אמנים נבחרו לייצג מגמה זו: החל מהאמנים שהיו אז בראשית דרכ0 (כרענן לוי ואסד עזי) ועד אמנים בכירים כאביגדור אריכא ויגאל תומרקין – כל אחד בדרכו ובסגנונו.
החלק השני והרחב יותר של התערוכה מתמקד בגוף האמן, ומעוגן, בין היתר, במגמות פוסט-מושגיות ובאמנות גוף, וכן במדיומים שונים – מיצג, מיצב, צילום וידאו, טלוויזיה וקולנוע. ביצירות אלה גוף האמן נוטל על עצמו כמה תפקידים חדשים: בחינה של אמות מידה בהתייחסות למרחב (לדוגמה, מיכל אולמן, יהושע נויישטיין, מיכאל דרוקס, משה ניניו) ; כוח מניע לפעולה בשטח (דוגמת האמנים יצחק דנציגר, אביטל גבע, פנחס כהן גן, בני אפרת); נוכחות של שמאל ומתקן עולם (לדוגמה, מוטי מזרחי, אברהם אופק, מיכאל גרובמן, חיים מאור); רגישויות של קורבן והיחשפות להתנסויות (לדוגמה, יוכבד וינפלד, יהודית לוין, גדעון גכטמן, דוד גינתון).
יהושע נוישטיין, הקופסה, 1973