אוספים

אמנות ישראלית

רקוויאם לציפור

רקוויאם לציפור
  • אביבה אורי 1927, צפת – 1989, תל אביב
  • רקוויאם לציפור
  • 1976
  • גיר פחם שמנוני על נייר
  • 82x60ס"מ
  • מתנת האמנית, 1977
 

המלבן הוא מוטיב המופיע בכל שלבי יצירתה של אביבה אורי – ככלי קיבול וכצורות מנביעות חיים. בעבודות רבות מתייחסים המלבנים ל"קברים נסתרים" או ל"טנקים שורדים", ובעבודה זו – לבתי קברות. המוות שביצירה והיצירה שבמוות הם היפוכים שגורים אצל אביבה אורי. ביטוי מובהק ניתן לכך בסדרה "רקוויאם לציפור", מאמצע שנות ה־70, שעבודה זו נמנית עמה. הריבועים המרחפים ברישומים אלה תוארו על ידי האמנית כ"ארונות של מטה וארונות של מעלה" (מצוטט אצל גדעון עופרת, "אביבה אורי – הרישום כמסכה", ציור ופיסול, מס' 15, 1977). כמו במרבית העבודות בסדרה זו, גם כאן הוסיפה האמנית לרישום טקסט: "כסי עלי / כבי עלי / נחמי עלי / אדמה רוויית דם / מה יהא עליך / שותקת אדמה רוויה / שותקת רקוויאם לציפור / שותקת רקוויאם לציפור".
בשיחה עם עמנואל בר קדמא ("מי זאת הבחורה שרושמת כמו פיקאסו?", ידיעות אחרונות, 4.9.1989), השיבה אביבה אורי על השאלה מה היא מציירת: "חרדות, את החרדות של זמננו, לשמוע חדשות ולהיות לבד בבית, צ'רנוביל ורחש בחדר המדרגות בלילה. החרדה היא האלמנט שעובר אליי בקלות. הרבה יותר ממה שנהוג לכנות זיקות תרבותיות".

חזרה לאוספים