רוברט קאפה: צלם של החיים

רוברט קאפה – שכונה "הטוב שבצלמי המלחמה" – נמנה עם קבוצה קטנה של צלמי עיתונות נודעים מן המאה הקודמת שכבשו לעצמם מקום מרכזי בעולם התקשורת.

קאפה נולד ב־1913 למשפחה יהודית מבודפשט, ושמו היה אנדרה פרידמן. בגיל שבע־עשרה, לאחר שנחשד בהתססה נגד הרודן הוֹרְטִי, עזב את הונגריה, עבר לברלין, ושם שימש שוליה במעבדת צילום. ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון, הוא ברח לפריז ושם אימץ לעצמו שם בדוי – רוברט קאפה – ופיתח קריירה של צלם עצמאי. הוא נמשך לאירועי התקופה הסוערים ובעיקר לרוחות המלחמה של תחילת שנות השלושים באירופה. נקודת מבטו על האירועים הייתה של הזדהות עם האדם הפשוט שפעמים רבות איבד את השליטה על עתידו ועל גורלו.

קאפה קבע את בסיסו בפריז, אך נע ונד כל חייו הקצרים בין מדינות ויבשות וממלחמה אחת לאחרת. ב־25 במאי 1954, בעודו מתעד את מלחמת הקולוניאליסטים הצרפתים בכוחות הגרילה הווייטנאמים בהודו־סין, הוא עלה על מוקש. בן 41 היה במותו ששיקף את המוטו שלו: "אם תצלומיך לא טובים מספיק, סימן שלא התקרבת מספיק."

השניוּת שהתקיימה בו, צלם מלחמות ופציפיסט, באה לידי ביטוי בתמונות המלחמה שצילם. רובן אינן מנציחות שדות קטל או קרבות הרואיים, אלא את שולי המלחמה, את החייל היחיד או קבוצה קטנה של לוחמים. החום והאנושיות קורנים מהתצלומים ומעלים בצופה, לעתים בתצלום אחד, מנעד של רגשות מכאב ועד שמחה. תצלומיו היו לזעקה נגד המלחמה ותוצאותיה ונגד אי־צדק ודיכוי. בריאיון, שהתפרסם ב"על המשמר" ב־21 ביוני 1948, אמר קאפה, "המלחמה מעניינת אותי, אך דם לא אוכל לראות. פשוט לא אוכל. במשך כל הקריירה שלי לא צילמתי אף גווייה אחת. אני מצלם רק נפשות חיות או, יותר נכון, אני מצלם את החיים. אכן, נראה שכבר נגזר עליי: במקום שנטושה מלחמה, שם אני. אך האמינה לי, נוח לי, נוח לי שבעתיים כשאין מלחמה."

בתערוכה מוצג מבחר מעבודותיו מהעולם ומישראל. בין היתר, לאון טרוצקי בקופנהגן, תצלומו הראשון מ־1932; החייל הרפובליקני בימי מלחמת האזרחים בספרד ברגע מותו (תצלום מ־1936 שהודפס במרבית עיתוני העולם והיה עד מהרה לסמל ההתנגדות לפשיזם בפרט ולמלחמות בכלל); נחיתת בעלות הברית בנורמנדי וירי צלפים גרמנים על ההמון החוגג את שחרור פריז. בשנת 1948, הגיע קאפה לישראל כדי להשתתף באירועים ההיסטוריים המכוננים. תצלומיו – כגון הכרזת העצמאות, ספינת אלטלנה העולה באש, בגין הנואם לפני המון אדם, הפליטים שהגיעו ארצה, המעברות – משרטטים מעין מסע נוסטלגי בזמן לישראל של פעם האופטימית, התמימה, האידיאליסטית.

התערוכה מדגישה את הצד האוניברסלי בתצלומי קאפה ויוצרת עירוב בין הפרטי לקולקטיבי. תצלומיו מייצגים את "תפיסת הרגע" ואת היעדר היומרה בייצוג "המצב האנושי" כפי שהוא בא לידי ביטוי הן בשדות הקרב והן בתמונות חולין המתארות את רגעי החיים הקטנים בארץ ובעולם במוטיבים החוזרים שוב ושוב בכל מקום ובכל זמן. בקטלוג תערוכת קאפה (מוזיאון תל אביב לאמנות, 1988) כתב חיים גורי: "חייל־אמן שלא 'ירה' באנשים, כי אם הנציח אותם ואת מעשיהם בתמונות שיישארו לעולם."
ב־1947 יסד רוברט קאפה בפריז (עם אנרי קרטייה ברסון, דיוויד סימור, ויליאם ואנדיוורט וג'ורג' רוג'ר) את סוכנות הצילום "מגנום" – סוכנות שיתופית של צלמים עצמאיים ולמענם – וב־1952 עמד בראשה. ב־1955 יסד איגוד כתבי החוץ האמריקני בשיתוף עם אחיו, קורנל קאפה, פרס על שמו, "מדליית הזהב ע"ש רוברט קאפה", המוענק בכל שנה לצלמים מצטיינים "שגילו אומץ לב ויוזמה יוצאים מהכלל."

כל התצלומים הם הדפסי כסף (בפיקוחו של קורנל קאפה, 1987)