דילוג לתוכן העמוד ←

רחבת המוזיאון והבניין הראשי, 2019

צילום: אלעד שריג

הבניין הראשי

הבניין הראשי של המוזיאון הוא חלק מהמרכז האזרחי של תל אביב־יפו, לצד מוסדות תרבות נוספים — הספרייה העירונית בית אריאלה, תיאטרון הקאמרי והמשכן לאמנויות הבמה, המשמש כאולם הבית של האופרה הישראלית החדשה. המרכז נמצא בקרבתם של מוסדות חשובים נוספים, בהם הקריה הממשלתית, המרכז הרפואי איכילוב ובתי המשפט.

פתיחתו של ביתן הלנה רובינשטיין ב־1959, כמעט תשע־עשרה שנה לאחר ייסוד המוזיאון, סימנה מעבר לעידן חדש: ממוזיאון עירוני מקומי למוזיאון הרואה את עצמו כנוטל חלק בהקשר אמנותי ותרבותי רחב. עם צמיחתו של האוסף, הודות לתרומות ולרכישות, גבר הצורך בהגדלת חללי התצוגה. על רקע זה, ובעקבות מאמציהם של ד״ר חיים גמזו, שחזר לנהל את המוזיאון ב־1962 לאחר הפסקה בת כעשור, ושל ראש העירייה, חיים לבנון, החליטה הממשלה להקצות עשרה דונמים למבנה המרכזי של המוזיאון, והוכרז על תחרות לתכנונו.

בין השיקולים המרכזיים שהדריכו את השופטים בבחירת הזוכים תחרות הייתה תפיסתם כי ״מוזיאון הוא משכן ליצירות אמנות, ועליו להיות יצירה אמנותית בפני עצמה“. כן ציינו שאדריכלות המבנה צריכה ״להמריץ נדבנים ובעלי אוספים לתרום או להשאיל את תמונותיהם ופסליהם“ ו״להיות בעלת משמעות אסתטית רבת־הבעה“. לכל אלה נוספו כמובן שיקולים מעשיים יותר, כגון צורך בגמישות, רב־שימושיות ופשטות.

בתחרות זכו האדריכלים דן איתן, זוכה פרס ישראל לאדריכלות לשנת 2019, ויצחק ישר, שהציעו מבנה בסגנון ״ברוטליזם ישראלי“. הברוטליזם, זרם מרכזי באדריכלות המודרנית בעולם בכלל ובישראל בפרט, אפיין את חלק גדול מהבנייה הציבורית בארץ משנות החמישים ועד שנות השבעים של המאה העשרים. בטקס חנוכת המבנה החדש, ב־1971, השתתפו ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן, ראש העירייה חיים לבנון ומכובדים נוספים.

מבט מרחבת המוזיאון אל החזית הדרומית, 1971 לערך

ארכיון מוזיאון תל אביב לאמנות

הבניין הראשי, מתווה, 1971

ארכיון דן איתן

הבניין הראשי בעת פתיחתו, 1971

צילום: רן ארדה
ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

הבניין הראשי, מבט על הרמפה ממבואת הכניסה, 2019

צילום: אלעד שריג

הבניין הראשי מתוכנן כספירלה — ארבע גלריות המקיפות חלל מרכזי (אטריום) גבוה. מעלה משופע (רמפה) מוביל מאולם הכניסה רחב־הידיים אל הגלריות, ומסייע לתחושת ההתמצאות בבניין. הגלריות הן וריאציות על ״הקובייה הלבנה“ — מרחב תצוגה ניטרלי ונקי, צבוע לבן ונטול ״הפרעות“ ויזואליות, ותאורה טבעית שופעת מהגג.
מינימליזם זה מותיר את הבמה כולה ליצירות המוצגות. תכנון הבניין נותן ביטוי לשינוי שעברה האדריכלות הישראלית בשנים אלה, מהסגנון המאופק שאפיין את העשורים הראשונים של המדינה אל אדריכלות משוחררת יותר, שאינה מצטמצמת לחלל שימושי ויעיל אלא גם עושה שימוש בצורה ובחומר כדי ליצור מבנה ייחודי ובעל אמירה.
סמוך לחנוכת המבנה הוצג גם הלוגו החדש של המוזיאון, בעיצובו של דן ריזינגר, המהדהד את השפה העיצובית של הבניין הראשי: ארבעה מלבנים שחורים ודקים המקיפים חלל לבן ויוצרים את האות מ׳. לוגו זה ליווה את המוזיאון כארבעה עשורים, עד שהוחלף בלוגו חדש, בעיצובה של מיכל סהר, לאחר חנוכת בניין עמיר.

מימין: לוגו המוזיאון בעיצוב דן ריזינגר, המהדהד את קווי האדריכלות שלו, 1971

משמאל: עדכון הלוגו בעיצוב מיכל סהר, 2012

במשך ארבעים שנה, התרכזו בבניין הראשי מרבית פעילויות המוזיאון: תצוגה, ספרייה, סדנאות שימור, וכמובן, הפונקציות התפעוליות והמקצועיות. המבנה נעשה צר מלהכיל את הצרכים שהתרחבו עם השנים ואת האוסף שהלך וגדל, והדבר הוביל עם הזמן להכנסת שינויים והרחבות שפגעו בתכנון המקורי של הבניין.

הבניין הראשי, מבואת הכניסה, 2019

צילום: אלעד שריג

ב־2018 החל חידוש הבניין הראשי, הכולל הסרה של התוספות המאוחרות ושחזור העיצוב המקורי של האדריכלים דן איתן ויצחק ישר, הקמת בית קפה בחזית הפונה אל גן הפסלים, הרחבת חנות המוזיאון, שדרוג מתחם הקבלה והקופות, והקמת מרכז מידע לרווחת המבקרים. במסגרת השיפוץ הוקם המרכז החווייתי ע״ש יונס וסוריאה נזריאן, שכולל גלריה לתערוכות לכל המשפחה, סדנאות יצירה והפעלות אינטראקטיביות לילדים ולמבוגרים, וכן חללים ציבוריים למנוחה ולהתארגנות של קבוצות ושל משפחות.

המרכז החווייתי ע״ש יונס וסוריאה נזריאן, 2019

צילום: אלעד שריג

הבניין הראשי, מבט ממעלֶה הרמפה, 1971 לערך

צילום: גיורא שלמי
ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

הגלריה המדורגת (מאחור: מבואת הכניסה), 1971 לערך

צילום: ישראל צפריר
ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

עוד במבנים ואדריכלות

עוד אודות המוזיאון